Category Archives: ארוחה קלה

צילום וסטיילינג: נעה קדמי.

חשבתי על הממרח הזה כשהתחלתי להימנע גם מקטניות וגם ממוצרי חלב. הסרתם של מוצרי החלב, הפחיתה מאוד את כמות הממרחים הסטנדרטיים שיכולתי לאכול.

בעבר נהגתי להכין ממרח מעדשים כתומות וטחינה, אבל מכיוון שאני נמנעת גם מקטניות, הוא לא היה אופציה. וכך הגיתי את המתכון הזה.

עדשים כתומות זה כתום, וכך גם גזר, לא?  מה פה לא הגיוני?

כמובן, שטעמם של הגזר והעדשים לא דומה, וטעמו של הממרח מאוד שונה, וזה מצוין, כי הוא ממש-טעים בדרך אחרת לגמרי, ומרעננת יותר מאשר הגרסה עם העדשים, ואני תמיד בעד אוכל מרענן, גם בחורף המצחיק שלנו.

ממרח גזר-כוסברה

500 ג' גזר (חצי שקית סטנדרטית של גזר)

חצי צרור כוסברה

1 שן שום

2 כפות מיץ לימון

4 כפות טחינה גולמית

חצי כפית כמון טחון

חצי כפית כוסברה טחונה

חצי כפית זנגביל טחון

חצי כפית פפריקה

מלח ופלפל

1. מקלפים או מקרצפים את הגזר, חותכים, ומבשלים בסיר מלא מים עד ריכוך. מסננים ומצננים מעט.
2. מניחים בקערת מעבד מזון את הכוסברה והשום, ומעבדים עד שהם קצוצים.
3. מוסיפים את יתרת החומרים, ומעבדים לממרח חלק יחסית.
4. טועמים ומתקנים תיבול.

צילום וסטיילינג: נעה קדמי.

התלבטתי בקשר לשם של הפוסט, ושל המתכון. כי מצד אחד, מדובר בדיוק במחית דלעת צלויה עם חמאת שקדים. מצד שני, במילה מחית, וגם באחותה פירה, יש משהו קצת חסר קסם (למרות שאני ממש אוהבת פירה),  והמתכון הזה הוא רב-קסם בעיני.

נתחיל בדלעת: השתמשתי כאן בדלעת בעלת השם הנורא דלורית (באנגלית קוראים לה butternut squash, שזה שם כל-כך הרבה יותר יפה והולם), אבל כל דלעת תסכון. ניסיתי את המתכון הזה גם עם דלעת רגילה, וגם עם בטטה, וזה עבד מצוין. אני בטוחה שגם עם דלעת ערמונים או דלעת יפנית זה יעבוד היטב.

אתם כבר יודעים מה אני אוהבת לעשות עם הירקות שלי: לשלוח אותם לתנור. ולא סתם, וגם את זה אתם יודעים: זה עושה קסם. זה עובד. שעה בתנור ב-180 מעלות, עד שהדלורית רכה מאוד למגע, מבטיחה שכשנפתח אותה נקבל תוכן בעל צבע כתום עמוק, וטעם מרוכז עם רמזים אגוזיים, עוד לפני שהוספנו את חמאת השקדים.

חמאת שקדים היא פשוט שקדים שנטחנו היטב עד שהפכו לממרח. אפשר להכין לבד בבית (יש שפע מתכונים ברשת), ואפשר גם לקנות בכל חנות טבע ובמרבית הסופרים הגדולים (אני אוהבת במיוחד את הסוג הזה). היא מעשירה את טעמה של הדלורית הצלויה ומשלימה אותו.

המרכיבים האחרונים במתכון הזה הם התבלינים: תבלינים חמים, שמתאימים לדלעות לסוגיהן כמו כפפה ליד. מידת התיבול תלויה בכמה אתם אוהבים מתובל, ואם אתם לא בטוחים, עדיף שתתחילו עם חצי כמות מכל תבלין ותתקדמו משם. אפשר גם להמיר או להוסיף תבלינים: ציפורן, הל, כמון ופלפל אנגלי יעבדו פה היטב.

התוצאה הסופית היא סתווית (בואו נעמיד פנים שיש פה סתיו, טוב?), עשירה ומענגת.

מחית מתובלת של דלורית צלויה וחמאת שקדים

1 דלורית גדולה, או שתיים קטנות (בערך 1 ק"ג סה"כ)

חצי כוס חמאת שקדים (או חמאת אגוזים/זרעים אחרת. לא בטוחה שחמאת בוטנים תעבוד פה, אבל קשיו, פקאנים וחמניות אני מאמינה שכן)

1 כפית אגוז מוסקט טחון

1 כפית קינמון טחון

1 כפית גאראם מסאלה

מלח ופלפל שחור

1. מניחים דלורית שלמה, על קליפתה, בתנור שחומם מראש ל200 מעלות, וצולים כשעה, או עד שהיא משחימה מבחוץ ורכה מאוד למגע. מניחים לה להצטנן מעט.
2. חוצים את הדלורית, מסלקים את הגרעינים, ומפרידים את הבשר מהקליפה בידיים או בעזרת כף.
3. מניחים בקערה את בשר הדלורית, ומועכים היטב במועך ירקות (המחית יצאה עם קצת חתיכות וגושים. למחית חלקה, אפשר לטחון במעבד מזון. לכל סוג יש את הקסם שלו).
4. מוסיפים את חמאת השקדים והתבלינים, ומערבבים היטב. מתקנים תיבול.
5. אוכלים בהנאה, ומשתכנעים שסתיו.

צילום וסטיילינג: נעה קדמי.

אצלנו בבית, ובעיקר אצלי בצלחת, הפסטו כבר חצה מזמן את הקווים מסתם רוטב לפסטה לקערת הסלט –  כרוטב, כמטבל לירקות, כתוספת נעימה לצקת מעל ירקות צלויים או מאודים, לערבב עם יוגורט או מעל אורז, או בתוך כריך. או כמובן, כמו רוב הממרחים הממש-טעימים: בכפית. אחרי שצילמנו את המתכון, לקח לי בערך 20 דקות לחסל את כל הממרח באופן אישי, ולתהות למה אני לא מכינה כזה בכל יום.

יתרון בולט של פסטו מכוסברה (או פטרוזיליה), הוא שצבעו העז לא משחיר תוך דקות כמו זה של פסטו בזיליקום קלאסי. ועוד יתרון שלו, הוא שיש לו טעם של כוסברה, שזה טעם שאני מחבבת במיוחד.

הפסטו הקלאסי דורש צנוברים. אני מתה על צנוברים, אבל יש לי איתם בעיה כפולה: הראשונה, היא שהם מתעפשים ממש מהר, ולעתים קרובות, אם רוכשים אותם בסופר, הם כבר מגיעים הביתה מעופשים. השניה, היא שהם ממש יקרים (באזור ה-20 ₪ ל-100 גרם). מאז שגיליתי שהרוב המכריע של האגוזים והזרעים עובד נפלא בפסטו, נטשתי את הצנוברים לטובת מה שיש בבית.

בפסטו שלי אין גבינה. אתם יותר ממוזמנים להוסיף לקערת המעבד 50 ג' פרמזן או גבינה צהובה, קשה ועזת-טעם אחרת, בשלב של טחינת האגוזים והשום. במקרה זה, היזהרו עם המלח.

 פסטו כוסברה לימוני

1 צרור גדול כוסברה (שלי שקל 100 ג'. הצרורות בסופר הם לרוב קטנים, ואז כדאי לקחת שניים)

50 ג' (רבע כוס) אגוזי קשיו קלויים על מחבת, או כל אגוז או גרעין אחר (אני ממש אוהבת פה זרעי חמניה, בדיוק נגמרו לי)

2-5 שיני שום (אני שמתי שתיים, אפשר יותר, למי שאוהב ולא מתכנן לנשום על אף אחד בקרוב)

1 כף מיץ לימון טרי

1/2 כוס שמן זית, או יותר לפי הצורך

מלח ופלפל

1. מניחים קשיו ושום בקערת המעבד, וטוחנים לתערובת גרגרית.
2. מוסיפים את הכוסברה: קוטמים לה את הגבעולים הארוכים, אבל לא צריך להתעסק יותר מדי בכל השאר, מעבד המזון יטחן הכל. טוחנים שוב.
3. מוסיפים מיץ לימון ושמן זית בזרם איטי, תוך כדי פעולת המעבד.
4. עוצרים את המעבד, ובודקים את המרקם. אני אוהבת שהוא משחתי-אך-נוזלי-קלות.  אם אתם רוצים אותו נוזלי יותר, הוסיפו עוד שמן זית.
5. ממליחים ומפלפלים, ומפעילים לרגע נוסף. טועמים ומתקנים תיבול.
6. ממהרים לנגב בעזרת מקלות של ירקות, ולא משאירים כלום לאף בן משפחה (לפחות זה מה שאני עשיתי).

צילום וסטיילינג: נעה קדמי.

היי, אתם שם, שמעקמים את האף. אני רואה אתכם. לא, לא, אל תנסו להסתיר את האף בכף היד עכשיו, זה לא יעזור. קראתם "כרוב", ועיקמתם את האף, נכון?

כי, כאילו, כרוב? בשביל זה עשיתם מנוי לבלוג שלי? בשביל זה הרחקתי אתכם מהקנדי קראש? גם נעה, כשאמרתי לה שמצלמים כרוב, גילתה חשדנות רבה. לדעתי מאז היא לא מפסיקה לפרוס ולצלות כרובים.

הכרוב הוא ירק מתעתע. יש הרבה ירקות כאלה, מתעתעים. הוא צנוע, הוא יומיומי, במיוחד בגרסה הירוקה (והמכונה לבנה, משום מה) שלו, שרובנו מכניסים הביתה. קוצצים אותו לתוך סלט, לפעמים משקיעים ונותנים לו סלט משל עצמו, או מחמיצים (כובשים) אותו.

אבל כמו הרבה מאוד ירקות, אם שולחים אותו להשתזף קצת בתנור בצירוף הנכון של שומן ותבלינים, קורה נס קטן. העלים הקשיחים הופכים לרכים ומתמסרים, נימוחים ומשמחים. הנוזלים מתאדים מעלי הכרוב, הם נעשים מתקתקים קלות, שמן הזית עוטף אותם בשמנוניות נעימה, הקצוות משחימים ונעשים קצת פריכים, וכאמור, השמחה גדולה.

כאן פרסתי כרוב סגול וכרוב ירוק לפרוסות בעובי סנטימטר בערך, מרחתי כל אחת מהן בנדיבות בשמן זית, ופיזרתי מלח גס. גם שום כתוש יתקבל בברכה, ועשבי תיבול כמו תימין, אבל הפעם הייתי מינימליסטית. אפשר גם לחתוך את הכרוב לפלחים משולשים או אפילו לקצוץ אותו – זמני הצלייה ישתנו, אבל זה עדיין יהיה טעים.

שתי נקודות בנוגע לשמן הזית: מעט מדי שמן זית, והכרוב ייצא יבש. יותר מדי שמן זית, והוא ייצא קצת שמנוני. עדיף שמנוני וטעים מיבש ולא-כל-כך-טעים. אז אם יש לכם ספק, לכו על יותר מדי. אם אתם מתלבטים, הוציאו את התבנית מהתנור כעבור רבע שעה, וטעמו. אם יבש מדי, הברישו בעוד מעט שמן.

הנקודה השניה: שמן זית מתחמצן בערך ב-190 מעלות. כדי שנוכל להשתמש בשמן זית אבל לא לחמצן אותו (מה שהופך אותו מממש בריא למזיק), אני ממליצה לצלות את פרוסות הכרוב ב-170 או 180 מעלות. לקח לי 30 דקות בחום הזה להגיע למרקם ולטעם הרצויים לכרוב. בתנור הקודם שלי, שהיה עתיק יומין, זה היה לוקח שעה.

השתמשתי בכרוב סגול קטן ובכרוב ירוק קטן, כדי שיהיה לי נוח לפרוס אותם שלמים. אתם מוזמנים להשתמש בכרוב באיזה צבע שתבחרו. אם יש לכם בבית כרוב גדול, חצו אותו והניחו  בתבנית חצאי פרוסות. אל תתרגשו אם הפרוסות קצת מתפרקות.

כרובים צלויים בשמן זית ובמלח גס

1 כרוב סגול קטן

1 כרוב ירוק קטן

1/3-1/2 כוס שמן זית

מלח גס

1. פורסים את הכרובים לפרוסות בעובי 1-1.5 ס"מ.
2. מניחים על בתבנית תנור, על נייר אפייה מרוח בשמן זית.
3. מברישים כל פרוסה בשמן זית בנדיבות יחסית.
4. זורים מלח גס מעל כל פרוסה.
5. צולים 30 דקות בתנור שחומם מראש ל170 מעלות, או עד שהכרוב רך מאוד והפרוסות משחימות בקצוות.